פסק-דין בתיק ע"פ 40134/07

1.       לפניי ערעור על הכרעת-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת י' ייטב) בת"פ 11194/05, מיום 31.1.07, לפיה הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965. המערער הורשע בכך שלא קיים את צו בית-המשפט, שניתן ביום 24.11.98 במסגרת גזר-הדין בת"פ 3403/98, לפיו נצטווה להרוס תוספת בנייה בשטח של כ-110 מ"ר, וזאת לא יאוחר מיום 1.10.00.

2.       בהליך המשפטי שהתקיים בבית-המשפט קמא העיד מפקח הבנייה מר חנוך כהן (להלן - המפקח), בדבר הבדיקות שביצע כדי לבחון האם המערער קיים את הצו שניתן במסגרת גזר-הדין בת"פ 3403/98. המפקח העיד על ביקורו בנכס ביום 30.11.05, שבמהלכו הנציח את המבנה בתמונות (ת/1 ו-ת/2). הוא סימן בתמונות את תוספת הקומה שבנה בשעתו המערער מעל למבנה קיים, ואשר אותה היה עליו להרוס על-פי גזר-הדין בת"פ 3403/98 (להלן - התיק המקורי). על-פי עדותו, הוא איתר את המבנה הנדון בכתב-האישום ובגזר-הדין בתיק המקורי, באמצעות התרשים שצורף לכתב-האישום תוך הסתמכות על הקורדינטות שצוינו בו, וזאת על-יסוד היכרותו את הכפר ואת מערכת הכבישים שבו. כמו כן השווה המפקח את המבנה שראה בשטח לתמונות המבנה שהיו קיימות בתיק החקירה המקורי של אגף הפיקוח על הבנייה (מוצגים ת/4 ו-ת/5). הואיל והתמונות האחרונות לא צולמו על-ידי העד, הן הוגשו לבית משפט קמא לא לשם הוכחת הנחזה בהן, אלא לשם מתן הרקע להליכי הבדיקה שבוצעו על-ידי העד, ולתכלית זו בלבד. המערער העיד בבית-משפט קמא, כי הרס את ביתו כשלושה חודשים לאחר מתן גזר-הדין המקורי, וציין כי הבית המופיע בתצלומים ת/1 ו-ת/2, שהוא אף הבית שמופיע בתצלומים ת/4 ו-ת/5 - אינו ביתו.

3.       בית-משפט קמא קבע בהכרעת-דינו המפורטת והמנומקת, כי המערער לא הרס את המבנה כפי שנצטווה לעשות בגזר-הדין המקורי. בית-משפט קמא סמך את קביעתו זו על עדותו של המפקח חנוך כהן, אשר איתר את הנכס על בסיס התרשימים הנספחים לכתב-האישום בתיק המקורי, ודחה כבלתי אמינה את עדותו של המערער, לפיה הרס את המבנה בתכוף לאחר הכרעת-הדין, וכי הבניין המופיע בתצלומים אינו ביתו. בהקשר זה ציין בית-משפט קמא, כי משהובאה לחובתו של המערער עדותו של המפקח חנוך כהן, לפיה המבנה המופיע בתצלומים ת/1 ות/2 הוא ביתו של המערער שלא בוצעה בו ההריסה בהתאם לגזר-הדין המקורי, ניתן היה לצפות מהמערער להביא עדים או ראיות אחרות, כמו תצלומים, כדי להפריך את עדותו של המפקח. המערער לא עשה זאת אלא הסתפק בהכחשה גורפת, שלא הייתה אמינה על בית-משפט קמא. מטעמים אלו הורשע המערער בעבירה של אי-קיום צו שיפוטי - לפי סעיף 210 לחוק.

4.       בהודעת הערעור מלין ב"כ המערער על קביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא, וטוען כי לא היה די בעדותו של מפקח הבנייה, בכדי לבסס את הרשעתו של המערער בעבירה של אי-קיום צו שיפוטי, ובפרט כאשר לבית-המשפט אף הוגשו תמונות  מהתיק המקורי, אשר לא צולמו על-ידי המפקח (ת/4 ו-ת/5).

5.       במהלך הדיון בערעור אישר ב"כ המערער כי הבניין המופיע בתצלומים ת/1 ו-ת/2, שצולמו כאמור על-ידי המפקח חנוך כהן, הנו ביתו של המערער, זאת חרף עדותו של המערער בבית-משפט קמא, כי המבנה שבתצלומים אינו ביתו. בסיום השמעת הטיעונים, סייג ב"כ המערער במעט את הדברים, וציין כי בהצהרתו האמורה התכוון לכך שהוא מוכן להניח, לצורך הדיון בערעור, כי התמונות ת/1 ו-ת/2 מנציחות את ביתו של המערער.

6.       ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור, מהטעמים שהובאו על-ידי בית-משפט קמא בהכרעת-הדין. 

7.       לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

הלכה פסוקה ונטועה היא, כי בית-משפט שלערעור לא ייטה, בדרך כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו לאחר שמיעת ראיות לפני הערכאה הראשונה, וכי התערבותו בממצאים מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין השאר: כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות לחומר הראיות. בהתאם, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית שהתרשמה מהעדים, בשעה שאי-מהימנות בעדות היא ברורה וגלויה על פני הדברים (ראו: ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643; ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 102, 108).

קביעתו של בית-משפט קמא, לפיה המערער לא ביצע את ההריסה בהתאם לצו שהוטל עליו בגזר-הדין בתיק המקורי, נסמכה, כאמור, על עדותו של מפקח הבנייה חנוך כהן. המפקח כהן איתר את ביתו של המערער בהתאם לנתונים שצוינו בכתב-האישום בתיק המקורי, זאת על-יסוד תיאור הנכס בכתב-האישום, לרבות תשריט הנכס ותרשים הסביבה הנספחים לכתב-האישום. תיאור הנכס, מיקומו בסביבה וציון הקורדינטות, מהווים בסיס איתן לעדותו של המפקח, לפיה המבנה המופיע בתצלומים ת/1 ו-ת/2 הוא הבניין נושא כתב-האישום וגזר-הדין בתיק המקורי, וכי בבניין זה לא בוצעה ההריסה שנדרשה על-פי גזר-הדין (כנחזה בתצלומים הנ"ל). די בעדות זו - שבית-משפט קמא נתן בה אמון - כדי לבסס את ההרשעה בעבירה של אי-קיום צו שיפוטי, ובפרט כאשר בית-המשפט דחה את עדותו של המערער - לפיה הבניין שמופיע בנכס אינו ביתו; מה גם, שבמהלך הדיון בערעור אישר ב"כ המערער, כי הבניין הנחזה בתצלומים הנ"ל הוא אכן ביתו של המערער. יובהר ויודגש, כי התצלומים ת/4 ו-ת/5, שהיו בתיק החקירה המקורי, לא שימשו כראיה לחובתו של המערער בהרשעתו בתיק דנן, שכן הם לא צולמו על-ידי המפקח כהן, והגשתם לבית-משפט קמא נמשכה אך לצורך מתן הסבר להליכי הבדיקה שבוצעו על-ידי העד.

8.       סיכומם של דברים: בקביעת הממצאים העובדתיים בדבר זיהוי ביתו של המערער ובעניין אי-ביצוע צו ההריסה שניתן במסגרת גזר-הדין המקורי, לא נפל כל פגם בהכרעת-דינו של בית-משפט קמא המקים עילה להתערבותה של ערכאת הערעור.

          אשר על-כן, אני דוחה את הערעור.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, י"ח באייר תשס"ז (6 במאי 2007), בהיעדר הצדדים (על-פי הסכמתם).